עד היום

לפעמים כשאני שוכב במיטה והירח צובע אל השולחן בכחול מסתורי אני נזכר באותה התקופה שבה הייתי קטן. אני נזכר באותו הגבר שהיה עומד על יד הסמטה ומחכה, אני לא יודע למה הוא חיכה עד היום.
הוא היה מסתורי אבל אהבתי את זה. לאחר כמה פעמים שהייתי רואה על יד הסמטה והיינו משחקים ביחד הוא תפס אותי ביד והבטיח לי שהוא יראה לי מקום קסום, מקום שרק אני יוכל להיכנס אליו, מקום מיוחד בשבילי. היינו נכנסים ביחד ליער הגדול שליד הבית שלי. הוא היה כל כך יפה, טהור ונקי וכל כך כאוב. חצינו את הנהר הקטן והמשכנו רחוק ורחוק יותר. אל הקסם. העצים החלו להפוך למבוך, הם נעמדו אחד על יד השני, חוסמים את הדרך וחוסמים את השמיים הכחולים. הייתי מתבונן בנהר הקטן מאותו היום, מאותו היום שהמים נהפכו לאדום והריח הטהור הפך לטהור יותר והכאב הצורם הפך רך יותר.
הייתי הולך אתו, עם הגבר לבוש השחורים. הייתי הולך אתו אל היער הקסום והכה מהפנט. הייתי מצייר עליו, שוכב על ידי על האדמה הלחה. כה יפה, כה טהור, כה אדום. הייתי מצייר עליו, עם האבן ביד שלי והחרב ביד שלו.

עד היום, אני חושב עליו. על הגבר לבוש השחורים שהוביל אותי אל המקום הקסום שחסום על ידי עצים גבוהים-גבוהים שהיו מסתירים מפני כל את הכול. עד היום אני יודע אותו. יודע איך הוא ידע אותי. יודע איך החרב שלו נכנסה דרכי. הייתי מהופנט, הייתי בתוך חלום. עד היום אני זוכר אותו, איך תפס בי, העמיס אותי על כתפיו והוביל אותי על מעבר לנהר הקטן. ואני חולם על הגבר, שוכב על בטנו בתוך הנהר הקטן, פניו בתוך המים והמים נצבעים אדום.
לעולם לזכור שלא לשכוח את אותו הגבר לבוש השחורים שנתן לי סוכריה אדומה ואני החזרתי לו אור לבן בוהק.