נחת

** כל קשר בין הכתוב למציאות הינו מקרי בהחלט. התוכן הוא דמיוני.

דקלה שמש שפשפה את עיניה, כאילו מנסה למחות מעליהן את קרני השמש הבוהקות של שעות הבוקר.
היא פיהקה פיהוק מנומנם, הסיתה את שיערה המבולגן מפניה העדינים, ומתחה את זרועותיה כלפי התקרה.
היא חייכה. מזה זמן רב ליבה לא היה קל עליה כפי שהיה באותו הרגע. היא הרגישה כי סוף סוף היא והיקום התפייסו זה עם זה, ונהיה שלום.
היא הביטה בחלון הגדול מימינה, אשר החדיר אל תוך חדרה השקט את אור השחר הפולשני.
"לך מפה, בוקר" מלמלה בראשה, "אני לא רוצה שיום חדש יתחיל. אני רוצה להישאר פה. אני רוצה שהזמן יעמוד מלכת."  אך לדאבונה, היא גילתה כי הזמן לא עושה טובות לאיש, וממשיך לנוע במרץ במסלולו הלאה והלאה… היא הביטה בשעון שניצב על שידת הלילה. השעה הייתה שמונה בבוקר. היא גיחכה. מתי הייתה הפעם האחרונה שקמה בשמונה בבוקר? עם חלוף השנים היא שכחה בכלל ששעה כזו קיימת ברצף הזמן. והנה! ניצבת לה השמונה מולה בגב זקוף, ומחייכת אליה מבעד זכוכית השעון. איזה עולם!
היא בהתה ארוכות בווילון התחרה הלבן המלטף ברוגע את רצפת הפרקט הכהה. איזה יום יפה זה היה!
היה נדמה כי כל דבר מסתדר במקומו.
"מאיפה נחתה עליי הנחת הזו?" תהתה דקלה בליבה. התשובה נגלתה במהרה בפניה, כאשר רכנה מעט שמאלה על מנת להתכסות טוב יותר בשמיכת הפוך. פיה פלט אנקה עצורה, והיא הזדקרה מיד במיטתה, ולפתע שלוותה התנפצה מעליה כאילו לא הייתה אלא חלום.
היא התנשמה בכבדות וניסתה להבין את חומרת המצב. פניו הצחות והחלקות הביטו בה, ועיניו הצליחו לחדור מבין עפעפיו הסגורים ולדקור את ליבה בצביטות חוזרות ונשנות.
הוא נראה כל כך טהור וזך, כמו אל, כמו קופידון…כמו תינוק.
דקלה התחננה בפני ראשה שיפסיק לכאוב, ולו לרגע, כדי שתוכל לחשוב.
עומרי שמו. כן, עומרי. היא זוכרת. הוא בן 17. הוא בן 17…
"אלוהים…" היא חשה בבחילה הגואה בה. היא התכווצה וקירבה את ברכיה לחיקה.
אולי זה רק חלום.
ואולי, כל חייה הבוגרים הם החלום, והיא עודה נערה צעירה. אולי, זה רק הזמן שהתבלבל,ועצר מלכת כאשר הגיעה לגיל 17.
אולי.
למרות שידוע כי הזמן הוא לא פראייר, והוא לא עושה טובות לאף אחד.